פסק-דין בתיק רע"א 8322/07

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        דנו בבקשה כבערעור עצמו.

           הנפגעת הייתה מעורבת בתאונת-דרכים ואת נזקיה תבעה מאת מבטחות הרכב. בבית-המשפט הגיעו הצדדים לפשרה בדבר סכום הפיצוי שיוענק לה, בניכוי תגמולי הביטוח הלאומי ששולמו לה ושישולמו לה עד יום 1.12.2000. בהסכם נכתב, בין היתר, כי הנפגעת "מתחייבת שלא לפנות למוסד לביטוח לאומי בבקשה להמשך קבלת קצבת נכות כללית לאחר 1.12.2000 ולידע את המוסד לביטוח לאומי על חוות הדעת של המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט ועל הפיצויים שקיבלה הנפגעת לפי הסדר זה, ואשר כולל בחובו גם את התגמולים שהתובעת הייתה זכאית לקבל מהמוסד לביטוח לאומי עד לתום תקופת זכאותה לקצבת נכות כללית על פי החוק".

           הנפגעת הוחתמה גם על כתב קבלה שבו התחייבה לשפות את המבטחות על כל דרישה ותביעה לשיפוי שתופנה אליהן מצד המוסד לביטוח לאומי בגין גמלאות שישולמו, אם ישולמו בעתיד, על-ידי המוסד. בכתב הקבלה נכתב עוד כי הנפגעת מסכימה לכך כי אם תקבל מהמוסד לביטוח לאומי תשלום תקבול או גמלה כלשהם בגין התאונה, לאחר ה-1.12.2000 יחול עליה האמור בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 (להלן: החוק, חוק הביטוח הלאומי), וכי נתונה רשות מטעמה, מראש, למוסד, לפעול בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 329 הנ"ל.

           עד יום 1.12.2000, קבעו רופאי המוסד לביטוח לאומי לנפגעת נכות זמנית, לאחר מכן, וחרף התחייבויותיה האמורות, הוזמנה הנפגעת למוסד לביטוח לאומי לקביעת נכות צמיתה. ואכן, נקבעה לה נכות צמיתה והמוסד החל לשלם לה גמלה חדשית. הנפגעת לא פנתה אל המוסד בבקשה להפסיק את התשלום והמוסד מצידו פנה בדרישה למבטחות לשפותו בגין הגמלאות שנשתלמו ושישתלמו. או אז פנתה הנפגעת למוסד ובו ביקשה "להורות על הקפאת התשלומים החדשיים.... עד לבירור מלא וסופי עם [המבטחת]". המוסד טוען כי לא קיבל את המסמך ולאחר שהמבטחות סרבו לשפותו הגיש כנגדן תביעת שיפוי.

2.        המבטחות טענו כי דין התביעה להידחות וכי על המוסד לביטוח לאומי להפעיל את מנגנון זקיפת הגמלאות הקבוע בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. בית משפט השלום, בהסתמכו על הלכת המגן (רע"א 9475/02 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי) קיבל את עמדת המבטחות וקבע כי יש לכבד את ויתורה של הנפגעת על הגמלאות להן היא זכאית מן המוסד, וזאת על-פי המוסכם בינה לבין המבטחות. מתקיים כאן, כך קבע, המבחן הסובייקטיבי המתייחס לרצונה הכן של הנפגעת לקבל את מלוא הפיצויים מן המבטחות ולוותר על גמלאות המוסד והמבחן האובייקטיבי הבוחן את השפעת הוויתור על הגשמת התכלית הסוציאלית של דיני הביטוח הלאומי. בית-המשפט השלום הורה לפיכך למוסד להפעיל את זכות הזקיפה העומדת לו מכוח הוראת סעיף 329 הנ"ל וזאת החל מיום 1.12.2000.

           בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור שהופנה כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בפסקו כי נסיבות המקרה עונות על העקרונות שנקבעו בהלכת המגן; בהתייחסו להסכם הפשרה שבין הנפגעת למבטחות ציין בית-המשפט המחוזי כי "איננו יכולים לתאר הסדר מפורש ומפורט יותר מזה, אשר יהווה מיצוי של ההיבט הסובייקטיבי במלואו", ואשר להיבט האובייקטיבי, ציין בית-המשפט המחוזי כי הנזק שייגרם לנפגעת אם לא יכובד הוויתור שעשתה, כתוצאה מן הצורך לשפות את המשיבות בסכום גדול וחד-פעמי... מטה את הכף לקבלת עמדת המשיבות", וכי "קבלת עמדה זו תביא לזקיפת התשלומים באופן מדורג ובשיעור שאינו עולה על הסכום בו זכתה הנפגעת".

3.        המוסד לביטוח לאומי מבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. בטיעוניו בכתב ובטיעוניו בעל-פה הוא טוען כי אינטרס הציבור, מורה כי אין, ככלל, להפעיל את סעיף 329 לחוק; במקרה זה לא התקיימו, לטענתו, החריגים - שהם מצומצמים לשיטתו - להפעלת הסעיף.

           תביעת המוסד, כך טוען המבקש, נסמכת על עילה חוזית עצמאית מכוח ההסכם שבינו לבין המבטחות ואין היא מושפעת מתביעת הנפגעת. הוא מבקש לשוב וליישם את ההלכות הוותיקות שיצאו מאת בית-המשפט העליון בשנות ה-70 של המאה הקודמת, ובראשן הלכת אלמוהר (ע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר, פ"ד כט(1) 11 (1974)). גם הלכת המגן, כך סבור המוסד, אינה סוטה מהלכת אלמוהר מצד העקרון. המוסד מציין כי במקרה זה אין המדובר בגמלאות שהיה ידוע על קיומן בעת שנתקיים ההליך המשפטי שבין הניזוק ובין המזיק באופן שניתן היה להביאן בחשבון לצורך ניכוי מהפיצויים, או לצורך ויתור. בניגוד למקרה שנדון בהמגן - כך טוען המוסד - ידעו כאן שני הצדדים כי הנפגעת מקבלת גמלאות והם חברו יחד נגד האינטרס הציבורי. זקיפה מכוח סעיף 329, כך מסביר המוסד, לא תשפה את המוסד על כספים ששילם כבר לידי הנפגעת. מבחינת הנפגעת, כך מציין המוסד, לא היה כאן כפל פיצוי כי בפשרה ברגיל אין משולמים מלוא דמי הנזק.

4.        המשיבות טוענות לעומתו כי השאלה נשוא הבקשה נדונה והוכרעה בשתי ערכאות ואין מקום להתיר לו לערער עליה פעם נוספת. לגוף הדברים, מציינות המבטחות-המשיבות, כי שעורי הנכות שנקבעו לנפגעת בבית-המשפט, בעת בירור תביעת הפיצויים שלה, כלל לא זיכו אותה בקצבת נכות כללית וכי עובדה זו, והעובדה הנוספת שהנפגעת הייתה זכאית לקבל גמלה זמנית עד יום 1.12.2000, עמדו ביסוד ההסכמה אליה הגיעו עם הנפגעת במהלך המשפט. פסק-הדין נשוא הבקשה, כך מציינות המבטחות, עולה בקנה אחד עם הלכת המגן הנ"ל. מבחינה עובדתית אין, לשיטתן, שוני בין המקרים. אין כל נפקות לעובדה, כך סבורות המשיבות, כי תביעת המוסד היא תביעה חוזית המבוססת על ההסכם בין הצדדים שכן מקום בו מתקיימות הנסיבות המחייבות הפעלה של סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי ממילא לא קמה למוסד עילת תביעה לפי ההסכם.

5.        דין הערעור להידחות.

           המנגנון להסדרת היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי לבין המזיק ("הצד השלישי") הוא, בראש ובראשונה, פועל יוצא של ההסדר הסטטוטורי, ובתקופות מסויימות, היה גם נשוא ההסכם שנחתם בין חברות הביטוח המסחרי לבין המוסד לביטוח לאומי (להלן: ההסכם).

           סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי מורה כי במקרה בו קמה חבות של המוסד לשלם גמלה לנפגע, ובה בעת קמה, בגין אותו מקרה גם חבות של צד שלישי לשלם פיצויים לאותו נפגע, רשאי המוסד לביטוח לאומי לקבל שיפוי על הגמלאות ששילם, או שהוא עתיד לשלם, מן הצד השלישי.

           בפסיקה נקבע גם כי יש לנכות מסכום הפיצויים אשר הניזוק זכאי להם מאת המזיק את אותן גמלאות שאותן נדרש המוסד לביטוח לאומי לשלם לניזוק (ע"א 61/55 מגן צטווד נ' גרוסברג, פ"ד י 190 (1956); רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003)). כפועל יוצא מן הדין והפסיקה, אין הניזוק זוכה בפיצוי יתר (מן המוסד ומן המזיק גם יחד) ואין המזיק נדרש לשאת בחבות יתר (לניזוק ולמוסד גם יחד).

           מקום בו המזיק הוא מעביד - קבועה חובת ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי בהוראת סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ובעניין זה, כך נפסק, אין נפקות לשאלה האם תבע כבר הניזוק את הגמלה ואם לאו. כאמור, גם מקום בו המזיק אינו מעביד והוראת סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין אינה חלה - נקבע בפסיקה כי יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצויים בהם מחוייב המזיק.

6.        למוסד קמה זכות השבה כלפי המזיק וזאת מתוקף סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. זכות זו נגזרת מכוח עקרונות התחלוף. זכותו של הניזוק עוברת לידי המוסד כדי סכום הגמלאות שהוא מקבל מן המוסד. ההסכם מיישם את זכות ההשבה בתנאים שהוסכמו בין המוסד לבין חברות הביטוח.

           אשר לניזוק, כבר נפסק כי הוא רשאי למצות את מלוא זכויותיו כלפי המזיק (שאינו מעביד). "מעולם לא הוחלט כי ניזוק הזכאי הן לדמי נזק והן לגימלה חייב לתבוע את שניהם" (ע"א 479/65 וידר נ' הרנוי, פ"ד כ(1) 468 (1966)). החשש מפני פעולת הניזוק ב"שתי פנים", לאמור, קבלת מלוא הפיצוי מן המזיק (ללא ניכוי תגמולי המוסד) ופניה מאוחרת יותר למוסד לקבלת הגמלאות - קודם בהוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי - נשוא הדיון היום.

           סעיף 329 קובע:

זכאי לגמלה שקיבל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, זכאי המוסד לזקוף סכום השווה ללא יותר מ-75% מאותו תשלום על חשבון הגמלה המגיעה ממנו; הוראות סעיף זה לא יחולו על פיצויים ששולמו לזכאי לגמלה מכוח סעיף 330"